אלפוני זה שייך ל

הבלוג הזה, שנולד בזכות "פרויקט יום עבודה" של אאא הנפלאים, היה אמור לעלות לרשת ב-1 בספטמבר, התאריך שלנצח ייחשב בעיניי "היום הראשון של שנת הלימודים", גם אם אף שנת לימודים בבתי הספר לא תתחיל עוד בתאריך הזה. הוא התעכב מעט, בדיוק כמו שנת הלימודים הראשונה בחיי (שנפתחה בהשבתת מחאה מקומית של בית הספר שלי בפתח תקווה), ובדיוק כמוה הוא משמח אותי כי הוא מאפשר לי למסד את תשוקת הקריאה והכתיבה שלי ולתת לה פומבי. מעבר לעיסוקו המוצהר ב"תיקוני לשון", הוא עצמו נועד להיות מעין תיקון לטראומה חינוכית מלפני 35 שנה, שקשורה גם היא בשנת לימודיי הראשונה.

כשהתחלתי את כיתה א', בשנת 77', ידעתי לקרוא. אמא שלי זוכרת שבערך בגיל חמש רציתי כבר לקרוא בעצמי, אבל היא משוכנעת שלא הם לימדו אותי. לא היתה להם התנגדות עקרונית לרעיון; כנראה פשוט הקדמתי אותם ולמדתי בעצמי. אני זוכרת תוכנית ילדים שאהבתי בטלוויזיה, "אות אות אות"*. שהציגה בכל פעם אות אחרת באמצעות דמות של חיה ששמה – גם הפרטי – מתחיל באותה האות (גבריאל הגורילה! ירמיהו היתוש!!). מכיוון שהתוכנית שודרה בשנה שבה הייתי בגן חובה, אני מניחה שעזרא דגן ונירה עדי היקרים (סליחה אם שכחתי את שאר המשתתפים והיוצרים) הם האנשים שלהם אני צריכה להודות על רכישת המיומנות המענגת של הקריאה ללא תיווכה של מערכת החינוך הפורמלית, שעדיין התבססה אז על מקראות חסרות השראה בשם "אַלְפוֹני".

גם מי שלא מכיר את השם "אלפוני" מכיר כנראה היטב את פיוט הקמצים המעודן שהפך אותו למיתוס ישראלי – "דָנָה נָמָה, דָנָה קָמָה" (אם כי, בשל הבדלים בין המהדורות השונות, ילדי העשורים שידעו את "אלפוני" חלוקים עד היום בשאלה אם היתה זו דנה או שמא רָמָה, שֶנָמָה; או שקָמָה; או שניהם). כך או כך, מטקסטים כאלה היינו אמורים ללמוד, לדעת אנשי משרד החינוך, לקרוא ולכתוב. יש להודות שבמבחן התוצאה (המבחן השנוא עליי) אפילו הצליח להם: בסוף כיתה א' רובנו ידענו לקרוא.

אבל אני, כאמור, ידעתי כבר מאז הגן. אז לפעמים, כששעמם לי בבית, הייתי "מתקדמת לבד" באלפוני, מעבר לעמודים של שיעורי הבית. במשפחה שבה גדלתי עודדו תמיד עצמאות. הבעיה התחילה כשהגעתי לכיתה, והמורה הטילה על כל התלמידים "לעשות" עמוד שאני כבר "עשיתי" בבית.** זה היה השלב שבו הייתי צריכה להחליט אם עדיף "להתקדם" עוד או לשבת בשקט ולחכות שכל שאר הילדים יגמרו (לשמחתי, בשנות השבעים ילדים עוד לא היו מסיימים דברים, אלא פשוט גומרים אותם. לפחות מהבחינה הזאת היה אז נחמד יותר במערכת החינוך).

נדמה לי שבחרתי לשבת בשקט, אולי אפילו שילבתי ידיים, כדרכם של ילדים מנומסים בכיתה א' שגמרו משהו. בכל אופן, קשה לי להאמין שהתנהגתי בהפגנתיות או הבלטתי את העובדה שהמטלה שלי הושלמה עוד לפני שניתנה. לא הייתי ילדה שוויצֶרית – כך קראנו לזה אז – ואני לא חושבת שלפני האירוע הזה המורה ידעה שאני כבר קוראת וכותבת. אבל כשהיא גילתה ביום ההוא שאני לא "עובדת" יחד עם כולם כי כבר "עשיתי" את העמוד המבוקש בבית, התגובה שלה היתה אסון פדגוגי שנחקק בתודעת המשפחה לנצח, לצד שמה. כאן הוא יצוין בראשי תיבות בלבד, רק כי אני נגד חיסול חשבונות אישיים בפורומים ציבוריים (ובעצם נגד חשבונות אישיים בכלל):

ר"מ פקדה עליי למחוק מיד את כל עמודי הקלון – העמודים שהשלמתי בכוחות עצמי לפני שהכיתה הגיעה אליהם – וכדי להבטיח שאציית, התייצבה מאחורי כתפי הימנית, כלומר מעל ידי המוחקת, והשגיחה על התהליך כולו. נדמה לי שלצד העונש האיום הזה נדרשה ממני גם הבטחה מפורשת שלעולם לא אתקדם עוד ב"אלפוני" בלי הכיתה, אבל לא היה בכך כל צורך. הייתי ילדה צייתנית, והמסר היה חד וברור: מערכות לא אוהבות בעלי יוזמה, אנשים שעושים מעבר לנדרש מהם או – כמו שלמדתי לומר כשהייתי מבוגרת יותר – "מגדילים ראש". אני לא זוכרת מתי התחיל ביטוי הסלנג הצבאי חסר החן אך חסר התחליף "ראש גדול" לחלחל לחיינו האזרחיים, אבל בכל הפעמים הבאות שבהן קיבלתי את המסר המדכא הזה מהעולם, הוא כבר נוסח כך: לא מומלץ/לא כדאי/לא משתלם להגדיל ראש.

אמנם היו באמצע כמה שנות חסד, שבהן, בעידוד גורמים חינוכיים חיוביים יותר, השתייכתי למסגרות שטיפחו והעריכו יצירתיות ועצמאות מחשבתית, אבל למרות הבחירה שלי בתחומי הרוח התברר לי, במהלך שנות העשרים והשלושים לחיי, ששוק העבודה שאני אמורה להשתלב בו כאדם בוגר אינו עוד אחת מהן. מכיוון שעם הזמן, בהשפעת המסגרות החינוכיות המאפשרות, גבר הצורך באינדיבידואליות על הצייתנות, התפוגגה בהדרגה השפעת טראומת האלפוני, ופעם אחר פעם התגלגלנו אני והראש הגדול שלי למקומות שניסחו מולי מחדש את המסר מדכא היוזמות מכיתה א'.

ילדה קטנה עם ראש גדול. היום שבו לא התחלתי את כיתה א

כך, זמן קצר אחרי שהתחלתי לעבוד כמגיהה, הבנתי שבפועל אני עורכת, אבל הקרדיט והמשכורת שלי נשארו כשהיו. כשעברתי למקום שבו הוגדר התפקיד "עריכה לשונית" הכנסתי פרוצדורות של שכתוב, בדיקת עובדות ועריכת תרגום (שוב ללא קרדיט וללא גמול כספי מתאים) למערכות שלא הכירו בנחיצותו של אף אחד מהתפקידים האלה והמשיכו להתייחס אליי כאל עורכת לשונית עם נטייה לקפדנות-יתר, שמעכבת את "הירידה לדפוס" – המושג הקדוש היחיד שנתקלתי בו בכל שנותיי בעולם העיתונות. כעבור כמה נסיונות הרחבה של סמכויותיי במערכת, כשביקשתי מכתב פיטורים כדי לבחון את האפשרות להתפרנס כעורכת תרגום עצמאית, קיבלתי מכתב לקוני שבישר על תאריך הפסקת עבודתי… כמגיהה.

היציאה לעצמאות לא שיפרה את מצבי. כעורכת תרגום התבקשתי להסביר למעסיקים למה אני נזקקת ליותר זמן ויותר כסף מכל עורך אחר שעבד בשבילם, ונאלצתי לגמגם משהו, שידעתי ששוב לא יוכל להיות מובן אלא כהתנשאות, על תפיסת המקצוע המשובשת של עורכים שמוכנים להסתפק בפחות (אני נשבעת שפגשתי לא רק מו"לים אלא גם עורכים, שלא הבינו למה הכרחי לקרוא טקסט מקור במלואו כדי לערוך את תרגומו). שוב ושוב חזר על עצמו המסר המסרס של מערכות באשר הן: למה לעשות יותר ממה ש"עובד בשביל כולם" כבר שנים?

היום אני מתפרנסת בעיקר מעריכה אקדמית. רק אני קובעת מה נכלל בהגדרת התפקיד הזה. האנשים שמשלמים לי הם הכותבים שאת הטקסטים שלהם אני מאמינה שהעבודה שלי משרתת ישירות. אני משכנעת את עצמי שהם לא מתרגזים כשאני מעכבת את הגשת העבודה שלהם ביומיים או יותר כדי לשפר אותה מעבר למה שהם התכוונו (כי באמצע העריכה נדמה לי שלפני עשור ראיתי בספר נשכח תרגום מוצלח יותר מזה שבו הם השתמשו בציטוט בפרק 3, ואני מחליטה לא להחזיר להם את הפרק עד שאמצא את הספר הנשכח ההוא). כהשלמת הכנסה אני מלמדת עברית כשפה זרה בשיעורים פרטיים מאוד (שמותאמים לאופיו של התלמיד, הקצב שלו ותחומי העניין שלו) או מנחה סדנאות קצרות על עקרונות של עריכה עצמית. לכאורה מצאתי לי דרכים – זמניות, חלקיות – להפוך את מורשתה של ר"מ לזיכרון רחוק של טראומה אישית, ואני מנהלת את חיי המקצועיים מתוך האשליה הנעימה שהתוכן והאיכות של העשייה שלי נקבעים אך ורק על פי מה שנראה לי עצמי חשוב, נכון, מעניין או מהנה, ושכך מרגישים גם הנעזרים בשירותיי.

רק דבר אחד מזכיר לי לפעמים את עוצמת ההלם של סצינת האלפוני ההיא: עד היום הרוב המכריע של הטקסטים, התיקונים, ההערות והרשימות שאני כותבת, לעצמי ולאחרים, בכתב יד (וכמובן כל אלה שאני כותבת בתוך ספרים, בלי יוצא מן הכלל) נכתבים בעיפרון ולא בעט – מי יודע, אולי מתישהו מישהו יחליט שהפרזתי בחשיבה עצמאית ויאלץ אותי למחוק הכל ולחכות לכיתה…

—————————————————————————————————————————-

* ילידי העשורים הרלוונטיים מתבקשים לא להתבלבל בינה ובין שעשועון הנוער "אות ועוד" של הטלוויזיה הלימודית, שבבוא העת חיבבתי גם אותו, אבל עוד לא היה קיים אז.

** המילים במרכאות בשני המשפטים האחרונים – לצד "להספיק", "להשלים" ועוד כמה ששכחתי בוודאי – הן המילים של המורה לעברית, ובעצם של כל המורות שהכרתי אז, והן חלק מהבעיה העקרונית שלי עם מערכת החינוך. מבחינתי הקריאה והכתיבה היו חוויה, עונג וסוג של משחק, ואין סיבה שהן לא יהיו כאלה בשביל כל מי שנחשף אליהן לראשונה, במקום להיות מסווגות כ"התקדמות", "עשייה" או "הספק". אבל זה לבלוג אחר.